איכות הסביבה

קישור ל סרטון בנושא - מומלץ

http://www.youtube.com/watch?v=jSD21zp89zM&feature=player_embedded





כך הפכנו למשפחה ירוקה
משק בית ישראלי ממוצע, בן 4 נפשות, מייצר כ-2 טונות אשפה בשנה. בחישוב כללי - 4 מיליון טונות שמטמינים תוך ניצול שטחים פתוחים וזיהום סביבתי רב. משפחת אוסטרובסקי החליטה שאפשר גם אחרת. במשך שנה הם שקלו את הפסולת היומית, הפרידו נייר ופלסטיק, עשו שימוש חוזר במה שאפשר והפכו את השאריות לדשן. הילדים היו חלק משמעותי בתהליך, וכך התאפשר גם לימוד וחינוך לערכים. השורה התחתונה: בשנה הם ייצרו 400 ק"ג פסולת בלבד








אורח חיים שאינו מזיק לסביבה הוא קודם כל תוצאה של בחירות; לא בחירות בקלפי אלא בחירות יומיומיות, שגרתיות וקטנות לכאורה. לפעמים הן מצריכות מאיתנו שינויים גדולים באורח החיים, ולפעמים הן הופכות תוך זמן קצר לטבע שני. אך ברור למדי שככל שיותר אנשים יבחרו "ירוק", כך תקטן השפעתם המזיקה על הסביבה.

אילו בחירות "ירוקות" יכולה משפחה רגילה לעשות? אפשר כמובן לחסוך בחשמל, במים ובדלק - אלה הצעדים הברורים. אפשר גם לחשוב קצת יותר לעומק על הפסולת הרבה שאנו מייצרים - ולהפחית אותה. משקי הבית בישראל מייצרים כארבעה מיליון טונות אשפה בשנה, ורובה מוטמנת באתרי הטמנה תוך גרימת נזק לסביבה, ניצול שטחים פתוחים, פליטת מזהמים לאוויר ופגיעה במי התהום. האוכלוסיה גדלה, וכך תגדל גם כמות הפסולת והמחיר הסביבתי שלה.

הפיתרון הוא מיחזור. אני מאמין שפסולת איננה תוצר הכרחי של החיים המודרניים, מכיוון שכל חומרי הפסולת הנוצרים אצלנו בבית יכולים להפוך לחומרי הזנה וחומרי גלם לשימושים אחרים. איך עושים זאת? ראשית, דרושה מחויבות אישית ושנית, צריך להתחיל למדוד כדי לדעת כמה פסולת אנו מייצרים ואיך מפחיתים אותה.

לפיכך החלטנו, אני ומשפחתי, לנסות ולהפחית את הפסולת שאנו מייצרים. הניסיון ארך שנה, במהלכה שקלנו מדי יום את הפסולת אצלנו בבית. מדדנו כמה פסולת נוצרת, כמה ממוחזרת וכמה נשארת אצלנו לשימוש חוזר. בתום השנה סיכמנו את הנתונים.

בבית שלנו גרו ארבע נפשות, בינתיים נוספה החמישית. במשך שנה ייצרנו 395 ק"ג פסולת. משק בית בן ארבע נפשות בישראל מייצר בממוצע 2,200 ק"ג פסולת בשנה. מתוך כלל הפסולת שנוצרה אצלנו, הצלחנו למחזר 83 אחוז, כאשר שיעור המחזור הממוצע בארץ עומד על 15 אחוז בלבד. השיטה, אם כן, עובדת.

שלב ראשון: פסולת אורגנית לקומפוסט
כאשר שואלים אותי כיצד מפחיתים את כמות הפסולת וכיצד מגבירים את שיעור המחזור, תשובתי היא "צעד אחר צעד ובהתמדה". מחויבות ומודעות מובילים למציאת עוד ועוד פתרונות ולשיפור הדרגתי.

נתחיל בפסולת האורגנית, המהווה 40 אחוז מכלל הפסולת בישראל. פסולת זו ניתנת לטיפול בחצר הבית באמצעות ערימת קומפוסט (דשן אורגני). בכך נחסכים משאבים רבים של שינוע הפסולת ושלל המפגעים המתלווים לשינוע ולהטמנה.




הילדים היו שותפים מלאים בתהליך (צילומים: גלעד אוסטרובסקי)
התקנו קומפוסטר, בסיוע הילדים, ומיקמנו אותו בגינה. כל שאריות המזון - קליפות, שקיות תה, עצמות ועטיפות נייר - הושמו בקומפוסטר ולאחר שישה חודשים התקבל דשן לזיבול הגינה. במשך הזמן גילינו שאנחנו צורכים הרבה פרי הדר, והקליפות כולן מוצאות את דרכן לקומפוסטר. כדי שתהליך הקומפוסטציה יתבצע היטב, רצוי לחתוך את הקליפות לחתיכות קטנות ובכך לתרום להאצת תהליך הפירוק שלהן.

הילדים כמובן התלהבו מהמלאכה הבלתי מתוכננת הזו ובכל פעם שאכלנו פרי הדר הם הזדרזו לבצע את העבודה, שהיא מלאכה מאתגרת לילדי הגן. את הפיסות הקטנות הם שמו בקומפוסטר, וכשנוצר הדשן הם השתתפו בפיזורו בגינה. כך הם הבינו היטב מהו חומר טבעי שנוצר בטבע ומהו חומר סינטטי שהאדם יצר.

התחושה שהפסולת האורגנית היא בעצם בכלל לא פסולת אלא חומר הזנה לקרקע ולצמחים, הובילה אותנו להעדיף ירקות ופירות על פני מזון מעובד וארוז. וכך, שיעור הפסולת האורגנית בביתנו הגיע ל–57 אחוז, לעומת שיעור של 40 אחוז במשק בית ממוצע.

שלב שני: גידול עצמאי של מזון
ההתענגות מריחו המשכר של הקומפוסט, שהוא כשל אדמת יער לאחר הגשם, הובילה אותנו צעד קדימה: גידול ירקות בגינה לצד צמחי הנוי הקיימים. הקמת הגינה וטיפוחה בעזרת הילדים הם תהליך מרתק ששכרו החינוכי בצדו: עבודת הכפיים שאין לה תחליף, הלימוד המתמשך שאף פעם לא נגמר, המעקב אחר גידול הצמחים, הציפייה לגשם והשמחה על תנובת האדמה, וגם בעלי חיים שהחלו לחוש בסביבתנו בנוח (לבנין הכרוב שהגיע לביקור נגס בעלי החסה, וגם קרפדה מצאה אצלנו מחסה).

הקומפוסט היטיב עם הקרקע ועם הצמחים שנאחזו בו: עגבניות, דלעות, קישואי ענק, חצילים, אבטיחים וחברים נוספים. נטע, הבן הבכור, כבר אומר שהוא מעדיף עץ על פני פלסטיק, כי זהו חומר טבעי. גם בהקמת הגינה הסתייענו בפסולת, והפעם בצמיגים משומשים שעמדו להיות מושלכים באחד הוואדיות הסמוכים. הצמיגים המשומשים מחליפים חומרי גלם בתוליים כמו בטון וחצץ, הם נוחים לעבודה וניתנים לעיצוב.

מצאנו עצמנו, יחד עם הילדים, כה עסוקים בבריאות האדמה עד שאיש לא חשב שיש עוד טעם ללכת לקניון או לחנות הצעצועים. גילינו גם שביקורינו במרכול פחתו באופן ניכר. וכך התחיל להיסגר המעגל: הטיפול בפסולת הוביל ליצירה עצמית, למודעות גוברת, לחברותא, למפגש יוצר וחיזוק קהילתי, ולצימצום ניצול משאבי הסביבה.

שלב שלישי: הפרדה לחומרי גלם
מרגע שמפרידים את החומר האורגני הרקבובי והרטוב, מגלים לפתע ששאר החומרים ניתנים להפרדה בנקל. העיתונים והניירת מיועדים לפח המיחזור, צנצנות הזכוכית לשימוש חוזר, פלסטיק ושאריות נוספות הועברו בינתיים לפח האשפה.

וכך התוודענו יחד כמשפחה לעובדה שמרבית החומרים לא מוכרים לאנשים כמונו החיים בחברה תעשייתית. כיצד מייצרים זכוכית? היכן ניתן למחזור אותה? האם חומרי הגלם ליצורה נכרים בארץ? הרבה שאלות מעניינות עלו עקב פעילות ההפרדה למיחזור, וסיפקו לא רק יצר סקרנות אלא הזדמנות ללימוד משותף.



מאיפה באה זכוכית?
גם כאן, התברר, לילדים היה חלק נכבד במשימה. כמעט כל הנייר והקרטון יכול לשמש ליצירה, בנייה, ציור ומשחק. את חומרי הגלם הללו לא קונים בכלל. קרטון של ביצים, נייר מודפס, אריזות שונות – כולן משמשות חומר גלם ליצירה.

כדי להימנע ככל האפשר מאריזות מוצרים, החלטנו לקנות את רוב המזון שלנו בקואופרטיב בפרדס חנה. בקואופרטיב 200 חברים. רוב המזון אורגני ואינו ארוז: אורז, קמח, פירות וירקות. אפשר לקחת הביתה בתפזורת בסל רב-פעמי, אפשר להשתמש בארגז קרטון ולחזור איתו שוב ושוב, ואפשר להביא שקיות משומשות מהבית. אריזות חדשות איִן.

מסקנות: הפרדת הפסולת - ביטוי לאחריות
זה היה מנהגנו בבית ועל אחת כמה וכמה בטיול במרחבים הפתוחים. כשיוצאים לטבע, פנינו אל הטבע: ללא אריזות, ללא כלים חד פעמיים וללא "גירויים" ואטרקציות חיצוניות. הטבע הוא האטרקציה והוא מזמן חוויה איטית ופחות נמהרת, סבלנית והדרגתית. ההסתגלות אליו היא ערך סביבתי בפני עצמו. וכך אצל הילדים הפכו סלעים, אבנים, ענפים, אדמה, מדורה, זוחלים למגרש משחקים. הצעצועים מפלסטיק היו מחוץ לתחום.






הפרדת פסולת כביטוי לאחריות

הפרדת הפסולת למרכיביה מעלה את ערכה והופכת אותה ממטרד למשאב. זהו גם ביטוי לאחריות, שאנו חושבים שעלינו, כאנשי הארץ, לקחת על עצמנו כדי למנוע שינוע של אלפי טונות להטמנה בנגב ובצפון הארץ מדי יום. זוהי למעשה הדרך שחברה בת קיימא צריכה לכוון אליה.
הפרדה במקור של פסולת תיטיב עם הסביבה, ויכולה להוות מנוף להעצמה קהילתית ולפעילות חברתית הנסובה סביב אחריות אזרחית וחינוך לשמירה על משאבי הארץ ונופה. זו פעילות שמקרבת אנשים וגורמת להם ליטול חלק בפתרון, במקום להשליך את יהבנו על מתקני שריפה גדולים ויקרים, או מטמנות רחבות ידיים באזורים נידחים.

וכך הסתיימה השנה, אך יש עוד מקום לשיפור: הפסקנו את המנוי לעיתון השבת, וכך צנחה כמות הנייר פלאים. רוב הועברה למיחזור בכלוב האיסוף בישוב, וחשוב מכל, אנו משתדלים להמנע מקניית מוצרים עם אריזות שאינן ניתנות לשימוש חוזר או מחזור. בינתיים גם נולדה לנו תינוקת חדשה, ולפיכך אתגר הטיטולים עדיין לפנינו.

גלעד אוסטרובסקי, הוא איש המחלקה המדעית
גלעד אוסטרובסקי

אל תשליחני, מחזרני

אל תשליכני, מחזרני
בימי המשנה והתלמוד היו היהודים עורמים אשפת מזון בערימות הנקראות "רקבובית". קומפוסט של פעם. והיום, במקום ללמוד מאבותינו, כל קידוש מסתיים בשקיות מלאות כלים חד-פעמיים שחייהם כמעט בלתי נגמרים






בבית הספר היסודי שבו למדתי עיטרו את קיר הכיתה אימרות נאות של חז"ל. בין ליקוטי תורה לדברי חוכמה, היתה גם כתובת נוספת שמשכה את תשומת ליבי, והורתה: "הזבל לסל - וחסל!". תענוג. כמה קל להיפטר מדברים חסרי משמעות בהנפת יד, ולחשוב שייעלמו כלא היו.

כעבור שנים העמידו אותי על טעותי. הזבל לא מתחסל, אלא מתרבה מיום ליום, כמו הרבה דברים רעים בעולמנו. שמורות הזבל, שאנחנו מתעקשים לגדל, מכילות גזים רעילים הגורמים להחרבת שדות ומקורות מים. בבואנו לרכוש מזון וחומרים נלווים לביתנו, אנחנו למעשה קונים מראש כמות נכבדת של מיכלי מזון ושקיות תכולה, העתידים להיזרק ללא שימוש חוזר.

יש בכך אבסורד רב, אך על פי החוק, מותר לנו להשליך כל מה שנרצה. לא אכפת לנו מה יעד האשפה ומיהם השוכנים בקרבת המזבלות, הגורמות למחלות ולמטרדי ריח. כל עוד ביתנו נקי מפסולת, אין אנו חשים אשמה או רגשות אשפה. בעת האחרונה עולים ומתרבים ניצנים של שינוי במדינות אירופה ובארה"ב. שם כבר החלו ליישם חוקים המגבילים את ייצור האשפה הביתית. על אשפה רבה מדי האזרח ייקנס. מי שלא ישליך חומרים למיחזור כגון זכוכית ופלסטיק - ישלם מכיסו. כך מחנכים שם, ואילו אצלנו - זורקים לסל ומחסלים עניין.

מהי "רקבובית"?
עד שנגלה באיחור את ההיגיון, יש משהו שביכולתנו לעשות. חיפוש בחוכמה היהודית מעלה הצעת מיחזור לאשפה הביתית: "השדה הזו, כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות" נאמ בבראשית רבה ע"ב. היהודים בימי המשנה והתלמוד, בניגוד ליהודי הדור שלנו, היו בקיאים בעבודת האדמה וידעו כי אין להשליך אשפת מזון אלא להניחה בערימות הנקראות "רקבובית", יעני "קומפוסט" בשפה המודרנית.

הם היו מערבבים שיירי מזון, קש תבן וגפת (פסולת הזיתים לאחר כבישת השמן), יחד עם גללי הצאן, הבקר והסוסים. יחס נכון של מרכיבים לחים ויבשים היה גורם לחום רב המבעבע בלב הערימה, ובחום שכזה יכלו היהודים להטמין סיר של חמין לכבוד יום השבת כדי שיתבשל בחום טבעי. מספר חודשים אחר כך, ערימת הזבל, שכמעט הושלכה ביגון שאולה, עומדת בשיא תפארתה והיא מזון אורגני עשיר לאדמה. אכן גדולה היא הבריאה, המסוגלת להפוך אשפה בזויה לחומר טבעי עשיר בחיים. וכמו הרקבובית של אז - כך הקומפוסט של היום.

ומאז שגילינו במשפחתנו את התגלית המפתיעה, חיינו השתנו. לא עוד שקיות אשפה כבדות ונוטפות, אין ריחות רעים מתוך פח האשפה ובעיקר - היבול בגינה משובח והעצים מלבלבים מכל טוב. וגם עבור אנשי העיר כבר נמצא הפיתרון: "קומפוסטר" - פח גדול המיועד לאשפת מזון. משאיות הזבל מפנות את פחי הקומפוסט לאתרי מיחזור מיוחדים ושם הופכים את האשפה לזבל מחייה ומצמיח. זה לא קיים אצלנו חלילה, אלא במקומות אחרים באירופה.

תרבות של בזבזנות
נשאלת השאלה: אם היהדות ידעה כבר בדורות הקודמים דבר או שניים על מיחזור אשפה - מדוע אנו לא מיישמים את הידע אצלנו? גם כאן התשובה ברורה. אנחנו מתחקים אחר עמי הארצות. הם אלה שימצאו תשובות שאבותינו העלו עוד מימים ימימה. וכל זאת, משום שאנחנו שבויים בתרבות זרה של בזבזנות כרונית.




היהודי המודרני יקיים קידוש רבתי בשבת ולאחר שעה קלה יעטר את חזית בית הכנסת בשקיות ענק תפוחות המכילות מוצרי פלסטיק חד-פעמיים שגורלן הוא חיים רב עולמיים. אם נפסיק לחשוב על טובתנו בלבד ונצא להביט למה הפכנו את עולמו הטבעי של הקב"ה - לא נאמין למעשי ידינו.

זו הזדמנות גדולה של היהדות לחזור ולשמור על מעשי הבריאה, לפני שהגויים יקדימו אותנו ויתקנו עבורנו פסק הלכה סביבתי.

צביקה נבו

מקורות מי הכינרת

מוביל הארצי - (בנייתו הסתיימה בשנת 1964)
הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. מוביל המים הארצי, שאורכו כ-130 ק"מ, משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל באזור הכנרת הוקם כדי לספק מי כינרת לחקלאות. המים היו מלוחים מידי לחקלאות בעקבות המעיינות המלוחים הדולפים אל האגן . משום כך הוחלט לבנות את המוביל המלוח.


המוביל המלוח - נבנה בשנת 1967, כדי להוריד את רמת המליחות מהכנרת. תעלה באורך 22 ק"מ העוברת לאורך החוף המערבי של הכינרת, ומעבירה לירדן התחתון ריכוז גבוה של מים מליחים הזורמים לים המלח. במשך הזמן הורחב השימוש במוביל המלוח לניקוז השפכים של צפת, טבריה, גינוסר ומגדל.


מים מליחים - נמדדים עפ"י רמת ריכוז הכלור שבהם. (יסוד גזי בעל ריח חריף. רעיל ביותר)..


רמות מליחות של מים בטבע
מקור המים
ריכוז כלור אופייני (מגכ"ל)

מי גשם
מי מעיינות ונחלים
מי כינרת ומי תהום
רוב המעיינות המלוחים בכינרת
מי אוקיינוס וחמי טבריה
מי ים המלח ותמלחת
2
20
200
2,000
20,000
200,000




מליחות מי הכינרת
לפני כארבעים שנה נעה בתחום של 400-350 מגכ"ל.
שלושת מעיינות המלח הגדולים מרוכזים בצפון מערב הכינרת, ומחולקים לשלוש קבוצות בהתאם למיקומם הגאוגרפי: טבחה, פולייה (מעגן) וחמי טבריה.

מליחות האגם משתנה משנה לשנה בהתאם לתנודות השנתיות במאזן המים והמלח. בשנים שחונות עולה מליחות האגם לעומת זאת, בשנים ברוכות גשמים, יורדת מליחות האגם, מכיוון שהכינרת נמהלת במי הגשמים (והשיטפונות) הרבים. ניתן להכליל ולקבוע: בשנים ברוכות מאזן המים חיובי ומאזן המלח שלילי, ובשנים שחונות מאזן המים שלילי ומאזן המלח חיובי.

מאזן המים בכנרת
מקור המים העיקרי של הכנרת הוא הירדן העליון שאליו מגיעים מים מהחצבני (נובע בלבנון), דן ובניאס (נובעים בישראל).



מים - כניסות ויצאות מהכנרת

800 מלמ"ש
כמות המים הנכנסת לכנרת בממוצע
800 מלמ"ש
כמות המים היוצאת מהכנרת בממוצע

הירדן 480 מלמ"ש
התאדות לאטמוספרה 280 מלמ"ש

זרימה מנחלי הגולן והגליל וממעיינות תת-קרקעיים באגם עצמו כ - 220 מלמ"ש,

גלישה בסכר דגניה לירדן הדרומי 80 מלמ"ש,

הטיה מהירמוך כ - 25 מלמ"ש,
צריכה כוללת של 440 מלמ"ש.


וגשם ישיר על האגם 75 מלמ"ש.





מפלס הכנרת
קו אדום עליון (בשנים ברוכות) : 208.9 – (מ' מתחת לפני הים)
הוגדר למנוע הצפה של טבריה ואת השדות החקלאיים. (סכר דגניה מזרים עודף מים לים המלח).
קו אדום תחתון (בשנים שחונות) : 215.5 – (מ' מתחת לפני הים)
הקו האדום התחתון הוגדר כדי למנוע את המלחת האגם וכדי למנוע יצירת תנאי מחסור בחמצן (אאוטריפיקציה) ועקב כך שינויים אקולוגיים באוכלוסיית הצמחים ובעלי החיים..

מפלס הכנרת מעודכן לספטמבר 2008
רום עליון - 208.8 –
קו אדום תחתון - 213.0 –
קו שחור - 215.0 –
כיום המפלס עומד על 214.05 – (מתחת לפני הים). (גבוה ב- 100 ס"מ מהקו השחור)

מפלס הכנרת ירד ב-2 מטר בשנה האחרונה - הירידה הגדולה ביותר אי פעם! 12/10/08


מפלס הכנרת ירד בשנה האחרונה ב-2 מטר. זוהי הירידה הגדולה ביותר שנרשמה אי פעם בשנה אחת. המפלס עומד כעת על 214.05- מטרים.

מפלס זה הוא מתחת לקו האדום התחתון (213-) ובמרחק קטן מהקו השחור (214.5-). אם ישאבו מים מעבר לקו זה, יתרחשו תהליכים מסוכנים, כמו המלחה והזדהמות של המים.

אורי שור, דובר רשות המים, אמר:
"לא תהיה בעיה באספקת מי שתייה, אך יהיה קיצוץ נוסף באספקת המים לחקלאות."
עוד הוא הוסיף:
"חשוב שכל אחד מאיתנו יחסוך. חיסכון אישי של 10% שווה ערך לשני מתקני התפלה גדולים וזה יכול לעזור ל

נו לעבור את התקופה הקשה עד שמתקני ההתפלה הנוספים יוקמו".





מפלס המינימום שנמדד מקום המדינה היה בשנת 2001
המפלס עמד על 214.87 – (מתחת לפני הים).

מפלס המקסימום שנמדד מאז קום המדינה בשנת 1969 המפלס עמד -208.3











שטח הכנרת
אגן ההיקוות של הכינרת מתפרש על שטח של כ - 2,730 קמ"ר , ובכללו המורדות המערביים של הר החרמון, המורדות הדרום מזרחיים של הרי הלבנון, עמק עיון, הגליל המזרחי, רמת הגולן ועמק החולה. אגן ההיקוות של הכינרת הוא חלק קטן בלבד, אם כי חלק עשיר במים, מאגן ההיקוות הכולל של הירדן המתנקז לים המלח (ששטחו 18,850 קמ"ר). שטח אגן ההיקוות של נהר הירדן כולל את המורדות המזרחיים של שדרת ההר בארץ ישראל ואת המורדות המערביים של שדרת ההר בעבר הירדן המזרחי ובכללו אגן ההיקוות של הירמוך.

נתונים כלליים על הכנרת
הכינרת מצויה ב"בור" טופוגרפי, ופני המים מצויים בדרך כלל ברום של 210- מ' מתחת לפני הים. שטחו של האגם הוא כ - 168 קמ"ר, עומקו המרבי 46 מ' (הנקודה העמוקה ביותר על הקרקעית נמצאת ברום 256 - מ'), עומקו הממוצע כ - 25 מ', וכמות המים הכוללת האגורה בו היא כ - 4,150 מיליון מטרים מעוקבים. הנקודה העמוקה ביותר של האגם איננה במרכזו אלא בשליש המזרחי, ושיפוע קרקעית האגם בצד המזרחי תלול יותר.


מיפוי חופי הכנרת
האורך הכולל של חופי הכנרת הוא כ-55 ק"מ :
חופים פרטיים עם שימוש מסחרי - כ-6 ק"מ.
חופים ציבוריים פתוחים - כ- 14 ק"מ.
חופים טבעיים פתוחים - כ- 23 ק"מ.
חופים הגובלים בישובים ושטחים חקלאיים - כ-7 ק"מ.
חופים פרטיים סגורים ללא שימוש מסחרי - כ-5 ק"מ.





(24)

שלום רב לכולם



"תפוס!"
קרא אז
משהו עף לי ליד
"זה זרע צופולה
נשאר רק אחד
אתה אחראי עליו, אל תשכח!
עצי צופולה זה מה שכל אחד מוכרח
תזרע עץ צופולה, טפל בו ושמור
תן לו מים זכים ואוויר טהור

גדל יער, תשמור מגרזן ומסור

אולי הלורקס

עם כל חבריו
יחזור".



"הלורקס" נכתב ע"י דוקטור סוס לפני יותר משלושים שנה. זהו משל העוסק בניצול ציני של משאבי הטבע בידי החזקים והעשירים:
"עסק הוא עסק, ואם יש הצלחה - מי חושב על בטן קטנה נפוחה?". (הוצאת כתר, בתרגומה של לאה נאור).
סוף הסיפור אופטימי, וגם אנחנו אופטימיים במאבק להחזיר את הכינרת לרשות הציבור.
זרע הצופולה שלנו מתבטא באלפי תלמידים מאזור סובב כינרת, שלומדים ועושים למענה.
בפרויקט "הולכים על נקי זאת הכינרת שלנו", רוכשים תלמידים אלה מסר חזק וברור: הכינרת היא נכס לאומי שקיומו אינו מובן מאליו.
מסר זה מופץ הלאה לקהילה הקרובה ולציבור הרחב.
במידעון חודש דצמבר, אנו שמחים להציג את המשך הפעילות והעשייה בפרויקט.






עורכת מידעון: גולי אורטל-עברי. guly.ivry@gmail.com